מועדון כתיבה

כל חיי אהבתי לכתוב: שירים, סיפורים, מילים, אותיות ועוד. בכל מסגרת בה הייתי מצאתי את עצמי כותב:

כתבות לעיתון, סיפורים, תסריטים, שירים ועוד. בכל צעד בחיי הכתיבה הייתה לי שותפה, לעבודה, לחיים

ובכלל. 

כאשר התחלתי ללמד הבנתי שהעיסוק המשמעותי שלי יהיה בכתיבה. כתיבה היא אמצעי התקשורת בין

בני האדם השונים, בין אם לשיחה, להבנה או לקיום. התחלתי ללמד בכיתה ד', בבית הספר "ארן", ראיתי כיצד 

ההבעה בכתב משפרת המון מאפיינים שונים אצל התלמידים. לחלקם זה שיפר את הביטחון העצמי, לחלק זה 

שיפר את המקום שלהם בסביבה, לחלק זה פתח עולמות חדשים ונתן להם משמעות אחרת.

כשעלינו לכיתה ה', הזדמנה לי שעה במערכת לקבוצת חיזוק, העשרה וחשבתי על מועדון כתיבה, סדנת

כתיבה יצירתית אשר תוביל ליצירת ספר או חוברת עם סיפורים קצרים פרי עטם של חברי המועדון.

להפתעתי כשהצגתי את המועדון בכיתות, ההרשמה הייתה די מרשימה, בהתחלה חשבתי שרק בנות יירשמו,

אך הופתעתי ולא מעט בנים נרשמו, במיוחד בכיתות הגבוהות. אותם בנים הצליחו למצוא את מקומם

בעולם התחרותי (כדורגל, בנים ובנות) והמועדון היווה להם עולם אחר. 

יצאנו למסע מאוד משמעותי, התחלנו מתרגילי כתיבה פשוטים ביותר:

* סיפור קצר על חפץ או אובייקט

* סיפור על הכנסת "האני העצמי שלי" אל עולם הסיפורים

* תרגילי כתיבה בעזרת ספרי קריאה

* תרגילי כתיבה עם הגבלות. למשל: הגדרת מקום, דמות, מילים וכו'

* תרגילי כתיבה יצירתיים ופורצי עולמות ועוד.

עם הזמן ראינו שיש לנו אוסף סיפורים לא קטן, אשר ניתן להפיק ממנו חוברת של סיפורים קצרים.

התחלנו לעבוד על הסיפורים, כל פעם קבוצה קטנה, כל ילד או ילדה מקבלים הערות על הכתיבה,

על הקונפליקט, על הדמויות, על המהלכים- ישר לאחר מכן הם רצו לתקן, לשנות, לחשוב ולהיות חלק מזה.

לאחר מספר טיוטות יצא לנו תוצר מוגמר, עשרות סיפורים בחוברת אחת. כל סיפור הוא עולם משלו, עולם

אשר לחלק קרוב אליהם ולחלק הוא דמיוני לגמרי. כדי לחנוך את החוברת ולהציגה באירוע מיוחד בבית ספרנו,

לקראת חג השבועות, החלטנו ליצור דגם מיוחד. אספנו ארגזים רבים, הקמנו מיצג, חברי המועדון ואני, עשוי

מארגזים על גבי ארגזים, הדבקנו את כל הסיפורים מסביב ויצרנו מיצג גרפיטי של סיפורים ואמירות, נוף אחר

לבית הספר, נוף אחר למערכת החינוך. כל חברי המועדון היו שותפים לדבר, נשארו אחר בית הספר לעבוד על 

המיצג, הלכו לאסוף ארגזים מכל החנויות, הדפיסו את החוברות, סידרו אותן, קשרו אותן בחוטים ועשו הכל.

כל חברי המועדון קיבלו את החוברת, חלק מן המורים והילדים ביקשו עותק לעצמם וכמובן גם הגורמים מעלינו,

מעל בית הספר, כששמעו על הפרויקט, ביקשו חוברת להנאתם. 

השנה, פתחנו את מועדון הכתיבה בתרועה גדולה, מעל ל-30 תלמידים משכבות ד'-ו, בבית הספר, הצטרפו 

למועדון, כבר כתבו תרגיל או שניים וביחד נצא למסע הגדול אל עולם הכתיבה.

כל חיי אהבתי לכתוב, עד היום אני יושב וכותב, עובד על הספר שלי כבר תקופה ארוכה ומחכה למצוא את 

היום בו אסיים לכתוב אותו. לבינתיים, למרות האכזבה מעצמי שאני לא כותב מספיק, עדיין אני מרגיש שיש

 לי משמעות, כשמיזם כזה עובד כמו שצריך, נותן לי ולחברי המועדון משמעות אחרת לחיים, לחינוך ובכלל.

לקריאת הספר הראשון של מועדון הכתיבה תשע"ו לחצו כאן:

ספר מועדון כתיבה "ארן" תשע"ו

הילד שמאמין בשלום

לעתים אני חושב על השלום, אם הוא קיים, אם הוא במחשבה של אנשים- או שהוא סתם פיקציה בעולם מציאותי שכזה. מדי שנה לקראת התקופה של יום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל, אני חושב על כל הדברים הללו. אני חוזר לשנת 1995 ולשנים שלאחר מכן וחושב על ההווה, על העבר ועל העתיד. מה נשאר? מה קיים? מה ויש ומה אין?

השנה כיתתי מכינה טקס ליום הזיכרון ליצחק רבין, חשבתי רבות מה לעשות, האם להציג את פועלו, האם להציג את הרצח, האם להציג את השלום- החלטתי ללכת על דור הנרות, על הצעירים שהאמינו בשלום, האמינו במדינה ונכוו כתוצאה מהרצח, כתוצאה מהשינויים שהיו בשנים שלאחר מכן. הטקס מציג את העצרת ויום בשבעה, המציג את ההתמודדות עם האבל, עם הפחד שהשלום ייעלם, שהמדינה תשתנה וכל המחשבות שעוברות בראשי כל שנה- אך עם הרצון לשנות, להמשיך את המורשת ולהאמין בשלום.

תמיד אנו חושבים מה לעשות, מה ללמד לקראת יום זה, האם לדבר על הסתה, על דמוקרטיה, על השלום, על רבין. יש שיעורים מדהימים על דמוקרטיה וההשפעה של ההסתה, יש שיעורים מדהימים על השלום ומשמעותו וכמובן יש שיעורים מדהימים על פועלו של רבין במשך השנים. במסגרת שיעור על יצחק רבין, יצא לי לכתוב משימה שנוצרה כתוצאה ממילים שכתבתי בהיותי בן 10 בשנת 1995. כתבתי על הלילה ההוא, על השבוע הנורא ההוא ועל ההמשך. 

לקחתי את אותו קטע והדפסתי אותו לכל הילדים, קראנו אותו בכיתה. חלקם חיברו את השנים והבינו שזה אני (זה היה מקסים). אל הקטע צורפו שתי משימות:

1. כתיבת מכתב לאותו ילד, לספר מה השתנה במשך 20 שנים, מה תקחו ממורשתו של רבין ומה היינו רוצים לשנות במדינה?

2. כתיבת פסקת טיעון בנושא "עיריית תל-אביב החליטה להרוס את ככר רבין ולבנות במקום חניון פרטי. הבעת דעה, בעד או נגד וכתיבת פסקת טיעון.

החיבור בין הרגש לפדגוגיה, ליישומים שונים- מעבירה את המסר עצמו על יום הזיכרון של יצחק רבין. השילוב בין הרגש לבין המציאות, מה יש היום ומה היה- מציגה לנו מטאפורה בין המשימה למציאות. הרי כל יום הורסים מקומות חשובים ובונים במקומם חניונים, בניינים וכו'. כל יום משנים מורשת או מחריבים אותה למען הקידמה או אינטרס כלכלי. מעניין מה רוב הילדים יכתבו על נושא זה.

תמיד ישנו הפחד שילדים כבר לא זוכרים את האישים החשובים. האחריות היא שלנו, להעביר את התכנים, לחבר זאת לעולמם ולראות כיצד זה יחלחל פנימה בעולמם העמוס בתכנים שונים, טכנולוגיה שונה וקצב אחר. 

אני מאמין שאפשר ללמד את הילדים על תקווה, על שלום, על ערכים על העולם שהיה. אני לא מאמין שהעולם הזה יחזור אבל אולי בצורה אחרת. 

מצורפת המשימה ליום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל

משימה ליום הזיכרון ליצחק רבין